גומי סינתטי
גומי סינתטי הוא תחליף לגומי, בעל תכונות משופרות. פולימרים מסוגים אחדים משמשים כגומי סינתטי.
לראשונה נוצר גומי סינתטי בשנת 1910 על ידי הכימאי הרוסי סרגיי לבדב. יישום הטכנולוגיה נולד מתוך מחקרים שפורסמו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שנכתבו על ידי קאורותרס והמדען הגרמני הרמן שטאודינגר. מחקרים אלו הובילו בשנת 1931 ליצירת אחת הצורות היותר מוצלחות של גומי סינתטי הידוע בתור "נאופרן". נאופרן עמיד מאוד לחום ולכימיקלים כגון נפט ודלק. משתמשים בו בצינורות דלק ובתור חומר בידוד במכונות.
ב-1935 הצליחו המדענים הגרמנים לסנתז את הראשון מתוך סדרה של חומרים סינתטיים הידועים בשם "גומיות בונא". הם היו "קופולימרים", כלומר הפולימר שלהם נוצר לא ממונומר יחיד, אלא משני מונומרים. אחד החומרים האלו, קופולימר של בוטאדיאן וסטירן הידוע כ-"GR-S" (ראשי תיבות של Government Rubber Styrene), הפך לבסיס הייצור של הגומי הסינתטי בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה היה הגומי הסינתטי קריטי למאמץ המלחמתי, ויוצר במגוון רחב של צורות.
בעיה נוספת הייתה שגומי טבעי הוא נדיר יחסית בטבע, ועד אמצע שנת 1942 עברו לשליטה יפנית מרבית השטחים בהם ניתן להפיק את הגומי הטבעי. כתוצאה מכך יזמה ממשלת ארצות הברית פרויקטים עצומים כדי לזרז את ייצור הגומי הסינתטי, שבמסגרתם המציא הכימאי האנליטי היהודי איזק קולטהוף "תהליך קר" (כלומר ייצור בטמפרטורה נמוכה) לייצור גומי סינתטי. עד סוף 1944 ייצרו את החומר יותר מ-50 מפעלי ענק. תפוקת ארצות הברית לבדה הייתה כפולה מייצור הגומי הטבעי בשנים שלפני המלחמה.
לאחר המלחמה לא שב עוד הגומי הטבעי למעמדו הקודם, במיוחד אחרי שהמדענים גילו דרך לסנתז איזופרן. ה-GR-S הגרמני נשאר כגומי הסינתטי המועדף בייצור גלגלי מכוניות. הגומי הסינתטי שיחק תפקיד חשוב במרוץ לחלל ובמרוץ החימוש הגרעיני.
